חייו כאמן

img

לודוויג בלום: חייו כאמן

דליה מנור

באוגוסט 2014, בטקס חגיגי נחנך בירושלים רחוב הנושא את שמו של לודוויג בלום. ארבע עשרה שנים קודם לכן, באוקטובר 2000, נערך טקס דומה בעיר ברנו שברפובליקה הצ’כית ובו נקבע שלט על קיר הבית בו נולד וגדל בלום. על השלט, מתחת לשמו ולתאריכי חייו, נכתב באנגלית Painter of Jerusalem הצייר של ירושלים. הנצחה כפולה זו, בעיר הולדתו ובעיר בה התיישב וחי, שהייתה גם הנושא הראשי של יצירתו, היא תופעה נדירה, אולי יחידה במינה בקרב האמנים בני דורו שהיגרו מאירופה והתיישבו בארץ ישראל. הדבר קשור בראש ובראשונה ליחסו המיוחד של בלום אל שתי המולדות שלו, וכל עוד התאפשר לו הדבר, המשיך בלום להיות בו-זמנית צייר ירושלמי וצייר צ’כי.

שורשים צ'כיים

לודוויג בלום נולד ב-24 ביולי 1891 בכפר המורבי לישן (Líšeň), ליד העיר בְּרְנו, בירת מורַביה, שהייתה באותם ימים חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. כיום היא חלק מהרפובליקה הצ'כית, ולישן הוא פרבר של ברנו. בלום נולד כילד שביעי למשפחה של חמישה בנים וחמש בנות, משפחה יהודית מסורתית בתוך אוכלוסייה נוצרית בת חמשת אלפים תושבים. להוריו, פיליפ כַלב בלום ומריה (מרים) לבית כהן (Kohn) שורשים עמוקים במורביה: פיליפ נולד בקְרַסנה, ואשתו מריה, בת למשפחת רבנים, נולדה בקוֹסטֶל (פודיבין). בכפר התפרנסה משפחת בלום מחנות שניהלה. זוג ההורים עבד שעות ארוכות בעסק המשפחתי וההכנסה הייתה טובה.

השמירה על המסורת היהודית וחיי היומיום בתוך סביבה נוצרית לא הייתה קלה בעבור משפחה בודדת. משפחת בלום נאלצה למצוא פתרונות לצרכיה השונים, ועל כן היה אבי המשפחה ה"מלמד" של ילדיו, הוא שהקנה להם חינוך יהודי בסיסי והוא אף היה שוחט מורשה של עופות, לצורכי הבית. תפילות בבית כנסת התקיימו רק בחגים המרכזיים בברנו הסמוכה ושם אף נערכו אירועים משפחתיים כגון טקסי בר-מצווה או חתונות. בית המשפחה ניצב מול הכנסייה הגדולה בכפר וכך, על אף שמעולם לא נכנסו אליה, חלחל לחייהם באופן יומיומי העולם הנוצרי, על המראות, הצלילים, והטקסים. בבית הספר המקומי, שבו למדו הילדים, נפתח יום הלימודים בתפילה נוצרית. כשהגיעו לגיל תיכון חבשו הבנים והבנות של משפחת בלום את ספסלי בית הספר בברנו, שם פגשו עוד כמה תלמידים יהודים ואפילו כמה מורים יהודים.

בזיכרונותיו העיד לודוויג בלום על ילדות טובה ומאושרת שכללה טיולים ומשחקים בטבע עם אחיו ועם חבריו בכפר. לודוויג גילה כשרון רב בתחום ההתעמלות, וביחד עם אחיו התאמן בחצר האחורית של ביתם. לודוויג המשיך בפעילותו הספורטיבית עוד שנים רבות אחר כך, כחבר במועדון ספורט יהודי. הוא השתתף בהצלחה בתחרויות ספורט, והצטיין בעיקר בתרגילים על מתח ומקבילים.

הוריו של בלום עודדו את ילדיהם לעסוק לא רק בתחומי הספורט, אלא גם להביע את עצמם בתחומי האמנות ולודוויג, אשר הוכיח עניין וכשרון בתחומי הרישום והציור, קיבל צבעי שמן ואביזרי ציור אחרים כמתנת בר-מצווה. בבית הספר התיכון בברנו הצטיין לודוויג בתחומי ההתעמלות והאמנות, תוך שהוא מזניח מקצועות לימוד אחרים. לבסוף עזב את בית הספר בגיל 17 כשבלבו השאיפה להיות צייר. אלא שציור לא נחשב למקצוע בעבור ילד יהודי והמשפחה ציפתה כי ייפתח קריירה בתחומי המסחר. הוא נשלח לבית חרושת לטקסטיל כמתלמד, אך החזיק מעמד במשך שנה ליד שולחן הכתיבה, עד שעבר לווינה, כדי ללמוד ציור.

מווינה לפראג – הכשרה באמנות

מעט ידוע על ימיו של בלום בווינה אף ששהה שם כשלוש שנים. ברשימותיו הוא מזכיר את פעילותו הספורטיבית ואת חלקו בקבוצה וינאית של ספורטאים יהודים שהשתתפה בהצלחה בתחרות בברלין. אמנות הוא למד בבית ספר פרטי של הצייר דויד קוהן (Kohn) (1922-1861), צייר ווינאי אקדמי שהתמחה בדיוקנאות, ציורי ז'אנר וטבע דומם. העובדה שקוהן היה יהודי דתי סייעה ככל הנראה למשפחת בלום לתת בו אמון ולהסכים שלודוויג ילמד אצלו, בתמיכתם הכלכלית. בין רישומיו המוקדמים של בלום ששרדו יש דיוקנים נטורליסטים מרשימים המעידים על הכשרתו האקדמית. עם השנים צייר דיוקנים בסגנון נטורליסטי, אם כי יותר חופשי, של בני משפחה וידידים או לפי הזמנה. בלום למד אצל קוהן שנתיים ורק באוקטובר 1912 ניגש לבחינות האקדמיה לאמנות אולם לא ידוע מה היו התוצאות. ב1913 גויס לצבא האוסטרי לשנה אחת – זאת לאחר שפעמיים לפני כן זומן לגיוס ובעזרת מורו לציור הצליח לקבל דחיית שירות. עם פרוץ מלחמת העולם בקיץ 1914, הוא גויס מחדש ושירת עד 1918. במסגרת שירותו זכה בשבעה עיטורים, בהם צלב הכסף עם כתר ומדליה על אומץ לב. כסמל ראשון בחיל הרגלים שירת בלום בחזית האיטלקית במשך שנה אחת ואחר כך הועבר למפקדה, שם שירת כצייר-צבאי. אחיו הבכור וגיסו של בלום נהרגו במלחמה. אח אחר היה שבוי בכלא הרוסי והאח הצעיר נפצע.

באוקטובר 1919 שב לודוויג ללימודיו באקדמיה לאמנות, הפעם בפראג, בירת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, ולאחר שני סמסטרים קיבל את הדיפלומה. כאן התמחה בציור בהדרכתו של הצייר פרנץ טילֶה (Thiele), צייר אוסטרי אקדמי שמרן שהתמחה בדיוקנאות, והתנגד נחרצות לאמנות המודרנית. "כבר אז לא התלהבתי מהציור האבסטרקטי הקיצוני" כתב בלום לימים, בהיזכרו בביקור שערכו ב-1920 המורה ותלמידיו מהאקדמיה בתערוכת אמנות מודרנית בברלין, "ועד היום הזה אני מסתייג מרוב הזרמים באמנות המודרנית. בשבילי גוף האדם והטבע הם שני השיאים של התחושה האסתטית, ודפורמציה שלהם מהווה לגבי פשע מבחינה אמנותית." למרות שבלום לא התבטא בשאלות רעיוניות, מתגלה כאן השקפתו על אמנות ואמנים. על האמן לשקף את יפי העולם והוא אינו אמור להביע את השקפת עולמו, או את מצבו הנפשי באמצעות אמנותו. סוגיות של מקוריות וחידוש, שהן כה נחשבות באמנות מודרנית, לא זכו לעדיפות גבוהה אצלו.

דעותיו של בלום בנושאי אמנות היו נטועות במסורת האירופית הקלאסית ולאחר לימודיו באקדמיה הוא יצא לתור את המסורת הזאת. מפברואר 1921 למשך יותר משנתיים בלום נסע בין מרכזי התרבות של אירופה המערבית, בהם אמסטרדם, לונדון ופריס. ב 1922 הגיע גם לספרד וב 1923 לאיטליה. את מרבית זמנו הקדיש למוזאונים ולאתרים היסטוריים, מתבונן, רושם ומצייר. תחנתו האחרונה של בלום באירופה היתה קַטַניה שבסיציליה, משם הפליג לקראת סוף מאי 1923 לארץ ישראל.

פעילות ציונית ועליה לירושלים

על פי עדותו, פיתח בלום את הרגש הציוני שלו בשנות נעוריו, בעיקר בעת שהותו בווינה. אך היה זה בעת שהותו בפראג, בין 1919 ל 1920, כשהתעמק בקריאת כתבים יהודיים וציוניים ואז נתגבשה החלטתו לעלות לארץ ישראל. בראשית ספטמבר 1921 הוא קטע את סיוריו בבירות האמנות, כדי להשתתף בקונגרס הציוני השנים עשר, שהתקיים בקרלסבאד (קרלוֹווי וארי) בצ'כוסלובקיה. היה זה הקונגרס הראשון שהתקיים אחרי המלחמה ואחרי הצהרת בלפור ובו הוכרז על הקמת "הסתדרות עולמית מכבי". ייתכן שהשתתפותו בקונגרס הייתה קשורה לתפקידו בפראג כאחראי המחוזי להתעמלות בארגון מכבי. בלום המשיך לשלב בין נטייתו לספורט והעניין של באמנות כשצייר את הכרזה המרכזית - ספורטאי צעיר מניף דגל ענק, כחול לבן – עבור משחקי מכבי שהתקיימו ביוני 1929 במורבסקה אוסטרבה (Moravska Ostrava) בצ'כוסלובקיה. היה זה אירוע בין-לאומי בן שלושה ימים, שבו גם הוכרז על המכבייה הראשונה. בלום עצמו, שכבר מלאו לו 38 שנים, השתתף בתחרויות במקצוע המתח, כנציג מכבי ירושלים.

בלום התיישב בירושלים ונקשר באופן טבעי לקהילת דוברי הגרמנית בעיר. הוא הצטרף למגורים משותפים עם קבוצת עולים שעבדו במקצועות שונים וחלקו את הוצאותיהם באחזקת הבית, בהעסיקם מבשלת וכובסת. המקום התנהל כסוג של קומונה שהם קראו לו, בשילוב טיפוסי של גרמנית ועבריתwohn" קבוצה". כאן הוא פגש את דינה (קלמנטינה) מאייר (1964-1882), אשה משכילה וגננת מוסמכת, שעלתה לארץ ישראל מגרמניה כבר ב-1914. ב-11 במרס 1924 נישאו דינה ולודוויג בירושלים על גג מלון פאסט הגרמני ובאוקטובר של אותה שנה נולדה בתם הבכורה דבורה. בספטמבר 1926 נולד בנם אליהו.

בין ירושלים לאירופה: קריירה בין-לאומית

בלום התיידד עם אמנים בירושלים, בעיקר עם אלה שהיו קרובים אליו בגילם או בהשקפותיהם, כגון אָבּל פּן, אהרון שאול שוּר והרמן שְטְרוּק. הוא הצטרף לאגודת האמנים העברית והשתתף בתערוכתה השנתית השלישית, שנערכה באביב 1924 במגדל דוד. זמן מה לאחר מכן הציג שם גם תערוכת יחיד. אולם בלום הבין כי השוק בארץ ישראל לא יוכל לספק את צרכיו וכי עליו להפנות את מבטו לחו"ל. באביב 1925, יחד עם רעייתו ובתו התינוקת, נסע לודוויג בלום לצ'כוסלובקיה. בבית האמנים של בּרנו נערכה לו תערוכת יחיד גדולה. ההצלחה הייתה כה מרשימה – כך כתב בזיכרונותיו – שאף לא אחד משבעים ציורי השמן לא הוחזר הביתה. משמעו של דבר היה כי פרנסת המשפחה הובטחה לשנים הקרובות. בעקבות ההצלחה חזר בלום לאירופה מדי שנתיים. בדרך כלל שהה שם כחודשיים או יותר והציג בשניים עד שלושה מקומות. בין נסיעה לנסיעה התפרנסה המשפחה מפירות המכירות. באוקטובר 1929 הציג באמסטרדם ובדצמבר אותה שנה בברלין. בשנות השלושים הוא נסע פעמיים ללונדון, לשהות ממושכת בכל פעם. כחובב הרפתקאות בלום לא נרתע גם מגיחות למרחבים אחרים, כמו הנסיעה לפרס דרך כורדיסטאן ועיראק לצד ידידו העיתונאי והפעיל הציוני ד"ר וולפגנג פון וייזל בקיץ 1930, נסיעה רבת תלאות שעלתה להם במאסר באשמת ריגול אך גם הניבה ציורי מים ושמן מרשימים מאתרים היסטוריים בדרך.

ציורי הנוף של ירושלים היו תחום המומחיות המיוחד של בלום והציור השאפתני ביותר שלו בנושא זה היה נוף פנורמי של "מראה ירושלים מהר הזיתים" – קרוב לשמונה מטרים רוחבו – שהוזמן ב-1936 על ידי המוזיאון לעתיקות המקרא בברנו, צ'כוסלובקיה. הציור נמצא עד היום במנזר האוגוסטיני בברנו. הגרסה הקטנה לציור זה אותו צייר מול הנוף, ונמצא כיום במשכן הנשיא בירושלים, עורר תשומת לב עת הוצג ב"רויאל אקדמי" בלונדון ב1938. בלום שהה עם משפחתו תקופת מה בלונדון וזכה להזמנות אחדות וגם הציג תערוכות. אולם עם הסימנים למלחמה המתקרבת החליטה אשתו בינואר 1939 לעזוב עם הילדים ולחזור לארץ ישראל. בלום שמר על אזרחותו הצ'כוסלובקית לאורך כל השנים, אולם במרץ 1939 חדלה הרפובליקה הצ'כוסלובקית מלהתקיים לאחר סיפוחה לגרמניה. בלום קיבל בירושלים דרכון בריטי של פלסטינה ומיהר לשוב ללונדון, בתקווה לחדש שם את עבודתו כבעבר. אך בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, שב בלום לארץ ישראל ובכך נסתיימה תקופת אירופה שלו.

מלחמת העצמאות: שכול והתגייסות לאומית

בשנות המלחמה מצא בלום את פרנסתו בקרב הקהל המקומי, ובכללו גם אנשי השלטון הבריטי שאיתם רקם קשרים לאורך השנים. גם חיילים שהיו מוצבים בארץ רכשו למזכרת ציורים מארץ הקודש. בתום המלחמה החל מאבק בשלטון הבריטי באמצעות פעולות מחתרת ובאחת מהן, הידועה בשם "ליל הגשרים" ביוני 1946, נפל בנם של לודוויג ודינה בלום, אלי. אובדן הבן המוכשר והאהוב, ששאף להיות מהנדס אוניות ולבנות את הצי העברי, היה קשה מנשוא. הוסיף לכאב העדרו של קבר, שעליו אפשר להזיל דמעות, שכן חלקי הגופות של הלוחמים הנעדרים הובאו לקבורה בקבר אחים בעילום שם. אחרי המלחמה תבעו משפחות החללים, דינה בלום ביניהם, שהרשויות ינציחו את זכר יקיריהם כלוחמי מלחמת העצמאות. ב-1953 הוקמה באכזיב אנדרטה לזכר 14 הלוחמים שנפלו – יד לי"ד – ומדי שנה נערך במקום טקס אזכרה.

לאסון הייתה השפעה עמוקה על לודוויג בלום ועל רעייתו. אחת מתגובותיהם הייתה התנדבות לפעילות חברתית ולאומית במסגרות שונות, כגון התנדבות ל"משמר העם". בעקבות נפילת בנו החל בלום לצייר לוחמים באופן אובססיבי, וכן אזורי קרבות ואת ההרס שגרמה המלחמה. הוא צייר דיוקנאות של פלמ"חניקים ולוחמי מחתרות אחרים ותיאר חיילים וצלפים על משמרתם בירושלים. כצייר-צבאי בעבר, וכמי שחש שזאת שליחותו הלאומית, הוא ביקש וקיבל "כתב הרשאה" מיוחד מקצין המבצעים של חטיבה שש (חטיבת ירושלים) לבקר באתרי הקרבות ולתעדם. הוא רשם וצייר הווי חיילים לצד נזקי המלחמה והריסות של מבנים. בעקבות אירועי המלחמה נאלץ בלום ב-1947 לעזוב את הסטודיו ומקום מגוריו שבבניין ג'נרלי ברחוב יפו. המשפחה עברה לדירה ברחוב בן יהודה ובלום קיבל סטודיו בבניין "טליתא קומי" שברחוב קינג ג'ורג' ושם נשאר הסטודיו שלו במשך שנים רבות.

מתוך תחושת מחויבות עמוקה להיסטוריה הלאומית בלום גייס את אמנותו לתיעוד אתרים סמליים ומאורעות היסטוריים מרכזיים לאחר המלחמה, בהם ישיבת הכנסת הראשונה בפברואר 1949, טקס העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל מווינה באוגוסט 1949, כינוס הקונגרס הציוני ה-23 שנערך לראשונה במדינת ישראל, בירושלים ב1951. בשנות החמישים היה בלום בין האמנים הראשונים שביקרו באילת וציירו את נופי המדבר שסביבה. הוא הרבה לבקר בכנרת וצייר בכל חלקי הארץ.

הקשיים שליוו את הקמת המדינה, ובכללם משבר כלכלי חמור השפיעו גם על לודוויג בלום, שכל פרנסתו הייתה ממכירת ציוריו. היה עליו לצאת שוב למסעות בעולם, הפעם לארצות הברית. בסוף ספטמבר 1951 יצאו לודוויג ודינה לשהות בת עשרה חודשים בארה"ב. כמו בשנות העשרים והשלושים, גם הפעם פנה בלום לארגונים יהודים וציונים בניו יורק ובחוף המזרחי בהצעה שיערכו תערוכה מציוריו ואכן יצירותיו הוצגו בניו יורק ובפילדלפיה. בצד תערוכות בחו"ל הוצגו ציוריו בסדרה של תערוכות רטרוספקטיביות בבית האמנים בירושלים, מוסד שבלום סייע בהקמתו: הראשונה ב1951, והאחרונה התקיימה ב1973, שנה לפני מותו ב 28 ביולי 1974.

צייר שהוא אסכולה

לודוויג בלום היה דמות ידועה ומכובדת בחברה הירושלמית. בתלבושתו המוקפדת – תמיד ענוב בעניבת פרפר, בכל מזג אוויר, מגבעת לראשו (בסוף ימיו חבש כובע ברט) – כך הוא זכור למיודעיו. בלום היה בורגני המודע לעצמו. תחביבו היה ציִד והעמדות הפוליטית מיקמו אותו במרכז, כחבר במפלגת "הציונים הכלליים". בלום נודע כאיש חברה חביב ונדיב. הוא תרם כסף וציורים לצדקה ולמטרות ראויות ונראה לעתים קרובות בבתי הקפה הירושלמיים. בלום זכה להערכה והיה אהוב על רבים. התמסרותו לתיאור יופייה של הארץ ולגוני האור - ויכולתו הווירטואוזית להעבירם אל ציוריו - משכו את לב הקהל הרחב. הוא "אסכולה" בפני עצמה, רחוק מן ההתרחשויות והמאבקים שהתחוללו בשדה האמנות המודרנית. לכן הוגדר לא פעם כמי ששייך לעבר.

לודוויג בלום, הציוני בלב ונפש, הוקסם לא רק מן העבר המיתי של הארץ, אלא לא פחות מכך מן ההווה ומן העתיד שלה. יותר מכל אמן אחר מבני דורו לכד בלום, בנטורליזם רגיש, את האידיאלים ואת ההישגים של המפעל הציוני – מן ההתיישבות החקלאית של ימי טרום המדינה, דרך מלחמת העצמאות, סמלים לאומיים ופיתוח תעשייתי.

יצירותיו נותרו אהובות על אספנים פרטיים רבים וזוכות להצלחה בשוק האמנות. ההכרה של הממסד האמנותי באה לאט, החל משנות התשעים, כשיצירותיו החלו מתקבלות לאוספי מוזאונים ואט-אט גם נחשפות בתצוגות קבוצתיות. תערוכה רטרוספקטיבית במוזאון בית התפוצות בתל אביב ב-2009 שמשכה אלפי מבקרים, הרחיבה את ההתעניינות ביצירתו ואת האהדה אליה בקרב הקהל הרחב וגם בקרב אמנים עכשוויים בישראל.

©דליה מנור

למאמר ביוגרפי מלא ראו: דליה מנור, ארץ מול שמים: הציור של לודוויג בלום, תל אביב: בית התפוצות, מוזאון העם היהודי, 2009.

מנור דליה, "לודוויג בלום, חייו כאמן", נדלה ב[תאריך], [כתובת האתר]